האמירה השגורה: "זה לא קונקרטי", הוא בעצם האבא של "IT'S ONLY BUSSINESS", כלומר, אם אתה עושה מעשה סיטוני, כמו להרוג שישה מיליון יהודים נניח, אינך יכול להגיד שזה רק עסקים ושום דבר אישי, אולם בקלות, בעיקר בדיעבד, אפשר לומר, כי המעשה לא היה "קונקרטי", כלומר, הרוצחים והנרצחים יכולים להיות כל אחד מאיתנו, והעיתוי אינו ייחודי לאמצע המאה הקודמת ויכול לחזור ולקרות גם מחר או מחרתיים בכל מקום שהוא על פני הגלובוס.
לאמירה הזאת יש הרבה נגזרות, כך למשל, אין לי ספק כי באזור שבו התגורר הסגל של מחנות ההשמדה, החיים התנהלו על מי מנוחות, היו ללא ספק לא מעט התאהבויות ובסופי שבוע ארחו המשפחות משפחות אחרות, והפטפון ניגן גם אופרות נוגות, ואני מהמר שלא מעט מן המאזינים ניגבו דמעה או שתיים בעת ש"טוסקה" שרה את אריית הפרידה שלה מאהובה, "קוולדרוסי", קצת לפני שהשליכה את עצמה אל מותה למרגלות חומות הכלא, תוך זעקה שלא יכולה שלא לפלח אפילו לב אבן, וכלל לא חשוב לעניין הזה, (וזה סוג של פרדוקס, והוא הוא שנמצא בבסיס הכיתוב הזה שלי הפעם), שצעקתה של טוסקה התערבבה לה עם זעקתם של כמה מאות נשים, גברים וילדים בתאי הגזים הסמוכים, בעת שחיפשו נואשות את מעט החמצן, או החיים שנותרו באוויר הגיהינום הזה, שבכניסה אליו נכתב באותיות מעוצבות, "מקלחת".
וזו בדיוק הנקודה שאני רוצה לטעון כאן, לא ממש צריך לב אבן כדי להורות על השמדה של שישה מיליונים, ואו ברמה היותר מוחשית, כדי להסיר את המכסה של מיכלי ציקלון B, ולצקת את תכולתו לצוהר שהוביל למקלחות הוירטואליות של מכונת ההשמדה הנאצית.
ובצעד הבא, גם לטעון, שאתה לא צריך להיות מפלצת כדי לקבל ולבצע את כל ההחלטות שהיו קשורות ללוגיסטיקה המאוד שגרתית של המתת שישה מיליון יהודים. כי כולנו, או מרביתנו היו נוהגים כך, בכפוף לנסיבות ולסביבה חברתית-פוליטית הולמת, שיוצרת אווירה אידיאולוגית מתאימה, אשר, ללא שום בעיה, יכולה לבסס את הצידוק למעשה דומה במהותו ובהיקפו, בכל עת ובכל מקום על פני כדור הארץ.
אני מודע להשלכות הבעייתיות של הטענה שלי, כי היא מסירה במידה מסוימת את האחריות לזוועות של השואה ממחולליה, ובאופן וודאי מסירה את האחריות הקולקטיבית מן האומה הגרמנית, שגם שלושה דורות אחרי הזוועות, בניה צריכים לשאת באשם ולהתנצל בשם אבותיהם, בפני צאצאי הקורבנות, בעת שאלה, (כלומר אנחנו הישראלים), נכון להיום, דומים יותר בהתנהלות שלנו לאבותיהם, מהם, צאצאיי המפעילים של מכונת ההשמדה היעילה בהיסטוריה האנושית.
וכך, אחרי הפתיחה הפרובוקטיבית הזאת, אני אתמקד בשתי שאלות שמאוד מציקות לי בהקשר הזה, האחת דנה באחריות על מעשי אבות והשנייה נוגעת באופן ישיר לאופיו של האדם, והאם יש בינו ובין הבהמה מו?תר, או שכל ההבדל רק במה שמו?תר.
על הטיעון הראשון, לא צריכה להיות כל מחלוקת, שכן ההיגיון שמאחורי ענישה קריאטיבית, כזאת שהפן החינוכי אינו נעדר ממנה, מצדיק בעיקר ענישה אינדיבידואלית, כלומר אישית, כך, כל ענישה קולקטיבית מחד, וייחוסית, (מדור לדור), מאידך, משוללות בעיני כל צידוק מוסרי ופסולה בכל סיטואציה, למעט יוצאים מן הכלל בהחרגות ייחודיות, אליהם אתייחס בהמשך.
וכדי שדברי עד כה ישמעו פחות הזויים, אפנה אתכם לעיקר הטיעונים שהשמענו , (ומשמיעים גם היום), להצדקת המלחמה האחרונה בעזה, שכל כולה לא הייתה אלה פעולת ענישה קולקטיבית, ובשל כך, במנותק מרקע ואקטואליה, נובע בראש וראשונה ההעדר המוחלט של מוסריותה.
וכן, למרות פתיחה ליבראלית לכאורה, אני חושב שמקומה של הענישה לגיטימי בהתנהלות שלנו, אבל זו צריכה להיות מצד אחד פונקציונאלית ומצד שני פרופורציונאלית, ובהתקיים שני אלה, היא אמנם גם הופכת מוסרית. אולם אלה נעדרו לפני שנה, ובשל כך לעולם לא נוכל להצדיק את המלחמה בעזה, לא פנימה* וודאי לא כלפי חוץ בפני אומות העולם, ששפטו אותנו לכף חובה והפכו את המלחמה הזאת לגיבנת לא קטנה, לצערי, של כולנו.
אולם המלחמה בעזה היא רק אנקטודה זעירה בהתנהלות שלנו בעת האחרונה, ולא בה אני רוצה לדון, (היא הובאה רק כדוגמא ולצרכי המחשה וכדי להוריד את הדיון לרמה הארצית אקטואלית משו), אלא בדינאמיקה שהיא הייתה חלק ממנה.
***
ההנחה של מותר האדם, נרטיב דתי - פילוסופי פופוליסטי, מתעלמת מאחד הכוחות החזקים ביותר בעולם החי, שנאת הזר, (Xenophobia (, מניע דו קוטבי, שעובד ברמת הפרט וברמת הקולקטיב כאחד, ומטרתו, (נגזרת של פונקציה, פונקציונאלי), לתחום את המאגר הגנטי הייחודי של קבוצת בעלי חיים ולמנוע פלישת גנים זרים לתוכו.
איני רוצה להיכנס לדיון בפן הפילוסופי של "המו?תר או המו?תר", אלא לנסות ולהצביע על האימפליקציות של שנאת הזר, בקרבנו, בני האדם, הן בעבר והן בהווה, ועל הרלוונטיות של השלכותיו, בהתנהלות שלנו ביום יום, כיחידים וכקולקטיב כאחד.
כך, כיצד ניתן להסביר את התנהגות של כיתת ילדים בבית הספר, (מחונכים ככל שיהיו), בעת קליטת ילד חדש, (זר), וכיצד תחמיר ההתנכרות, אם לילד (האומלל) יהיו מאפיינים ייחודיים שונים מן הרוב, כמו מומים כאלה ואחרים, שגם ישאירו אותו זר לעד, (שמא הגן האנוכי מסתתר כאן?) , או אפילו צבע עור שונה, שמבדילו משאר הילדים בכיתה, (שמירה על המאפיין הגנטי שמאחד את הקבוצה בפני חדירת גן של קבוצה מתחרה).
דחית הזר בחברה האנושית הוא מוטיב אוניברסאלי, וזו קיימת בכל החברות ובכל הזמנים. היא הרקע לתופעות של הניכור הקשורות בהגירה, בקליטת מהגרים ואפילו בקליטת עליה, למרות שאלה הוזמנו להצטרף לקבוצה. (והעדר ההיגיון שבקיום הניכור גם במצב הזה, רק מדגיש, כמה "שנאת הזר" אוניברסאלית וטבועה בכולנו, גם בעת שצירופם של הזרים נחוצה לקבוצה הקולטת להמשך קיומה ביום יום).
וכיצד נסביר את רוב המלחמות בקרבנו, ללא שימוש בשנאת הזר ובנגזרת המעשית שלה, ההתנהגות הטריטוריאלית שלנו, שגורמת למפת הגלובוס להתחלק ליחידות מוזרות של קרקע, שצבועות בצבעים שונים, ותוחמות ישויות מיותרות לחלוטין ומנוגדות לאינטרס הרציונאלי של גלובליזציה וטשטוש גבולות, ולו בהיבט הטרנדי ביותר, של שמירה על המשאבים המתכלים של כדור הארץ.
למרות שהאינטרס הגלובלי של האנושות בעידן המשבר הכלכלי - אקולוגי, (ושני מגמות אלה, מתחברות באיטיות ויכו בנו בעוצמה של הרס וחורבן שלא ידענו מעולם) הוא איחוד, אוכלוסיית העולם לא הייתה מפולגת ופלורליסטית יותר מאשר בימינו.
אולם האנושות בכיתוב הזה אינה במרכז עניני, אני חרד יותר לתהליכים בקרבנו, שיש בהם כדי להצביע על האפשרות שהאירועים הבלתי קונקרטיים בגרמניה של אמצע המאה הקודמת, יכולים לקרות גם אצלנו, ומקסם השב של השמדה טוטאלית, יסתמן כאפשרות היחידה להמשך החיים שלנו במקום הזה שאבותינו, בחרו בו כמולדת.
כי אמנם הסכסוך הישראלי - פלסטיני בלתי פתיר בטווח הנראה לעין, בשל מאפיינים קסנופוביים - טריטוריאליים, שחזקים בקרבנו ובקרב הפלסטינים הרבה יותר מן ההיגיון ומעט הרצון להתנהלות אתית - פסיאודו אנושית, שהציביליזציה טבעה בנו. (והחרדה בעניין הזה מתעצמת, בעת שאני מגלה שמעט ההבדלים שהיו בנקודות האל חזור בינינו לבין אויבנו, הולכים ומטשטשים, ושני הצדדים נכנעים יותר ויותר לכוחות הקמאיים שפועלים בקרבם, אלה שמובילים לפתרונות אבסולוטיים, כמו הפתרונות שהבטיח היטלר לעמו בשעתו, בסילוק היהודים מעל פני הגלובוס וכיבוש שטחי מחיה לבני האומה הארית).
גם היכולת להרוג, היא יכולת אוניברסאלית, והיא טבועה בנו בגנים, כמו הרצון לחיות ולהוליד צאצאים. בזכות האמנה החברתית שעשינו בעת עתיקה מאוד, אי שם בעידן הפרהיסטורי, אנחנו מרסנים את היכולת הזאת, אבל היא שם, בפנוכו, בכולנו.
בנסיבות מסוימות, היכולת הזאת לא רק פוטנציאלית, אלא הופכת להתנהגות אפקטיבית.
לפני מספר ימים שוחחתי עם ידידי, איש חושב, אמן המבוגר ממני, שאינו בוחל באמירות בלתי תקינות פוליטית. שוחחנו על הקונקרטיות של השואה, ויכולותיו המפלצתיות של כל אחד מאתנו.
ואז, לאחר מחשבה, הוא אמר אמירה שיצאה לו מתוך הבפנוכו הכי עמוק שיש אצל כולנו, והוא אמר כך: ("ומה אתה חושב שיקרה עם שני אנשים שניצלו מספינה תובעת יאחזו בקרש שיספיק להציף רק אחד מהם, האם יש לך ספק שהחזק ישרוד שם?" ואז, לאחר מחשבה נוספת, הוא הוסיף, "לא היית רוצה להיתקע על הקרש עם אחד מבני, מי יודע?").
וצריך הרבה אומץ להגיד את מה שהוא אמר, כי אנחנו לעולם לא נדע מראש כיצד נתנהג ברגעים הקריטיים האלה, שבהם, החשוב מכל שלנו מונח למול החשוב מכל של זולתנו.
וכמו שזה עובד ברמת הפרט, כך גם ברמה הקולקטיבית, כאשר הקרש לא מספיק לכולם, אז חלק צריכים לפרוש מלאחוז בו.
החוכמה היא לא להגיע לסיטואציות כאלה, בעיקר אם יש לך שליטה ויכולת לנתב את חייך ואת חיי הקולקטיב שאליו אתה משתייך, כי כך נקבע גורלך.
כמו היחיד, כך גם הקולקטיב, יעשה הכל, כדי להמשיך לאחוז בקרש, וכמו שזה נראה כעת, הוא בהחלט לא יכול להציף את כולנו, פלסטינים וישראלים יחד.
אולם זה לא ממש סוף הדרך, כי אנחנו, אוחזים בשני קרשים כעת, בעת שאחד מהם, ללא כחל ושרק אינו שייך לנו.
אם החכמה מתבטאת ביכולת לא להגיע לסיטואציות קיצוניות שבהם בני האדם עבדים למניעים הקמאיים ביותר ללא מגבלות מוסריות כלשהן, (של חיי מול חייך), הרי אנחנו נמצאים קצת לפני הישורת האחרונה.
אם נרצה, נוכל לוותר על הקרש הנוסף, כדי שאויבנו יוכלו להיאחז במשהו, וזאת בלי לפגוע באיש מקרבנו, כי האחד, זה הקרש שאנחנו אוחזים בו לפני 67, עדיין יכול להציף את כולנו.
כך נוכל גם אנחנו וגם הפלסטינים לצוף במדמנה האיומה הזאת שיצרנו, ומדי פעם, בעת שנתקרב האחד לשני, נחליף כמה מהלומות, כדי לא לשכוח מי אנחנו.
וכן, התשובה לשאלה של מו?תר או מו?תר, מוטב לה שתישאר תיאורטית, כי ברגעי האמת, המו?תר והמו?תר אחד הם.
*- פנימה, כוונה למצפון הלאומי, או למעט ששרד עוד מן המשאב היקר הזה, שבלעדיו, אין צידוק לקיומנו.
כותב, מבקר ומייחל.
